בהיסטוריה של מירון בכלל ובאירועי ל"ג בעומר בפרט, זכורים אירועי ל"ג בעומר של שנת תרע"א, כאסון כבד ונורא שהסתיים עם עשרות פצועים וכ-11 הרוגים, כתוצאה ממפולת אבנים וקריסת מעקה גג המערה, בעיצומה של ההדלקה במקום.
באותה שנה לפי העדויות התקבצו במירון מספר שיא של משתתפים, אשר מנה קרוב לעשרת אלפים איש, למעמד ההדלקה המרכזית של אדמו"רי באיאן, שרכשו את זכות ההדלקה המסורתית.
בעיצומה של ההדלקה, מגודל הדוחק בנסיון להתרחק מהאש המתלקחת, נדחקו המונים על גבי המעקה שעל גג המערה שקרסה ונוצרה מפולת אבנים, וקרוב למאה אנשים שעמדו על הגג נפלו מגובה של כ-7 מטרים לחצר המערה, שם נפצעו כ-30 איש ונהרגו 11. הרשויות העותומאניות מיהרו להגיע למקום ופיקדו על חילוץ ופינוי הפצועים לבתי החולים בסביבה.
מספר הפצועים וההרוגים הגבוה, החריד את היישוב היהודי ובימים הבאים נערכו עצרות תפילה לרפואת הפצועים. מכל רחבי העולם היהודי עקבו אחרי האירוע בהלם ונשלחה תמיכה כלכלית במשפחות הנספים.
נציגי ארגון הפקוא"מ (פקידים ואמרכלים של אמסטרדם) בירושלים, אשר נודע כארגון צדקה רב פעלים, מימון את פעולות החילוץ וההצלה במקום וכן שילם על הטיפול הרפואי של הפצועים ואף קבע קצבה שבועית קבועה לפרנסת אלמנות ויתומי האסון.
11 ההרוגים נקברו בסמוך לקבר הרשב"י ובשנים הבאות נהוג היה לפקוד את קברם ולערוך תפילה לזכרם בל"ג בעומר.
האסון הכבד והנורא הביא את מארגני ההילולא להכריז על איסור הגעה לנשים למירון ביום ההילולא למשך 7 שנים, אך הוא לא החזיק מעמד כי אם בשנה הראשונה.
למרות האסון הכבד והנורא, התאושש היישוב היהודי מהאירוע וחזר לפקוד את קבר הרשב"י במירון ביום ההילולא בל"ג בעומר, כאשר העליה ההמונית חזרה ביתר שאת.
